משה בלומנטל על מלחמת התמלוגים של עמיר בניון

אי אפשר היה שלא לשים לב לחזית הגדולה שפתח השבוע אמיר בניון מול כל העולם באייטמים רבים ושנים בכל כלי התקשורת הכתובה כדוגמת האייטם הזה באתר nrg
מאבקו של אמיר בנעיון במפלצות תעשיית המוסיקה הישראלית לא זרים ליודעי דבר, ויש הנוהגים לפטור את התנהגותו כתימהונית. טעות גדולה מזו אין כרגע וטמנת ראש בחול מצד רבים מבין האמנים והיוצרים בארץ היא רק אחת הבעיות של תעשיית המוסיקה בארץ.

האינדוודואליזם הגדול של האמנים עומד להם לרועץ כשהם באים במשא ומתן כספי אל מול חברות תקליטים ואחרים כשהם מבקשים לקבל את המגיע להם בתחום הכספי. נדמה שתחום המוסיקה בארץ יודע דבר אחד כשזה נוגע ליוצרים ומבצעים, החתמה מהירה שלהם כשהם אלמונים על חוזים דרקוניים[מאיה בוסקילה היא רק אחת הדוגמאות הפופולאריות בעניין] ואחר כך כשהם מגיחים החוצה במלוא עוזם הם נידונים לחיים שלמים של "הכרת תודה" לאלו שגילו אותם. על כסף אין כמובן על מה לדבר.
בשורש העניין רצוי להבהיר, חיי המדף של אמן יוצר בישראל קצרים יותר ממה שניתן לשער בשוק תחרותי מאד והאפשרות שלו להרוויח בשנים הטובות שלו סכום שיסייע לו לשנים קרות הרבה יותר היא אמיתית מאד אבל מצומצמת לאור אותם הסכמים דרקונים.

רובם המכריע של האמנים בוחרים במשא ומתן שקט אל מול בעלי הכוח שהחתימו אותם ומנסים למקסם את ההישגים הכלכלים שלהם באופן שקט. הבעיה המרכזית היא הזלזול של בעלי הכוח והממון באותם יוצרים. בעיה נוספת היא השנים הרעות. בשנים הרעות אף אחד כבר לא טורח להסתיר שום דבר, איש לא זוכר לאיש חסד נעורים[ראו תביעת הענק של ריטה ורמי קליינטשיין אל מול הליקון] ונדמה שיכולתם של האמנים הופכת למצומצמת יותר ויותר לתבוע את המגיע להם לדעתם.

אפוא ארגוני זכויות היוצרים אתם וודאי שואלים את עצמכם, אשכולות, אקום, עילם- אותם לא ממש שומעים בכל תביעות הענק הלו והם הגופים האמונים על פרנסתם של היוצרים כתוצאה משימושים בזכויות הקניין הרוחני שלהם
שלא במפתיע יאמרו מביני דבר בתעשיית המוסיקה חלק גדול מן הארגונים הללו אשר אמורים לייצג את היוצרים ולדאוג לפרנסתם אינם לוקחים שום חלק במאבקי היוצרים אל מול חברות התקליטים, הסיבות לא תמיד ברורות אבל חלק גדול מהם נגוע בניגודי אינטרסים ועסוקים בנידוי פעיל או סמוי של יוצרים אשר "חורגים" מן הקו והופכים לתפיסתם מיליטנטים מדי. אין כמו שקט תעשייתי עבור הארגונים האלו אשר מסייע לעמימות פעולותיהם
עמיר בניון הוא אחד היוצרים הייחודיים בארץ הן ברמה המוסיקאלית והן בעובדה שהוא אינו עסוק בשיקולי הישרדות אישיים. מאבקו הוא לטובת הכלל והכלל השקט יצא בסופו של דבר נשכר ממנו
בניון קורא תיגר על השיטה ועל השקט התעשייתי של ארגוני זכויות היוצרים בלי שהוא מזכיר את שמם בתביעת הענק שלו, כל בר דעת מבין בדיוק להיכן מופנית האצבע המאשימה שלו.

בחזית המאבק בגופי הענק הכלכלים עומד בסופו של דבר היוצר בעצמו ולבדו כאילו לא נבראו כאן ארגוני זכויות היוצרים בתחומי הלחנה, כתיבה ביצוע ונגינה הם יעשו הכול בשביל שקט תעשייתי שלא יעורר שאלות על חלקם בכישלון אפשרי בייצוג אמנים
קשה להיות הנחשון ולהצביע על מלך עירום [ראה הקמת ארגון שחם על ידי יורם חטב] אך לעיתים שינוי המציאות הוא אפשרי ואף בר השגה יותר מאשר נדמה לעין הבלתי מזוינת.
מעניין יהיה לעקוב אחר המאבק הממושך הזה שמנהל בן עיון כבר מזה זמן רב בענקי המוסיקה הישראלית בארץ ולראות כיצד הוא בסופו של דבר יסתיים.