על שימושים ביצירות בנחלת הכלל מאת אלי מורנו

נדמה כי אין אפשרות שלא לסקור את עולם זכויות היוצרים בארץ מבלי להתייחס למונח שרובנו מכירים או שמענו עליו בהקשר כזה או אחר אך אין ספק איננו מודעים למלוא המשמעות שלו.

"נחלת הכלל" הינה דרך לתיאור יצירות אשר שייכות לציבור הרחב או בשמה הלועזי רב המשמעות public domain. השימוש במונח הזה נועד להצביע על תאריך תפוגה ליצירות אומנות ולעניין מאמר זה, שירים וספרים בעיקר.

כל מדינה מגבילה בחוק זכויות היוצרים שלה את טווח בעלות הקניין של בעלי הזכויות. בניגוד לנדל"ן אשר הזכויות עליו אינן פגות מתוקף הזמן, הרי שלקניין רוחני, למרות היותו קניין לכל דבר יש סייגים ככול שהדבר נוגע לאמנות. מדוע? מהו בעצם הראציונאל העומד מאחורי יצירת תאריך תפוגה לקניין רוחני? מדוע דין יצירות מוסקיאליות אינו כדין רכוש אחר לכל דבר, שהרי בעת התקופה בה מתקיימות זכויות היוצרים עד להפיכתן ליצריה בתחום "נחלת הכלל", כל שימוש בהן מחוייב בתשלום תמלוגים ליוצרים או ליורשיהם כעניין המתקיים בכל שימוש של נכס אחר הנעשה ברשות.

ובכן, נדמה כי לעניין היצירות רואה המחוקק את הדברים גם באספקט נרחב יותר של משמעות הקניין. בכל המדינות קיימת הגבלת הזמן ובכל המדינות המחוקק, הגם שהוא יוצר דיפרנציאציה שונה לגבי תפיסת מהות אותו הזמן המקובל הרי שהוא מתייחס לבעלות המשותפת הנוצרת עם הזמן על יצירות בתחום האומנות כגון שירים וספרים. אלו, הופכים עם הזמן, במיוחד עם היו יצירות פופולאריות, לסמלים לאומיים, לחלק מתרבות המדינה בה נוצרו והמשמעויות של חלק גדול מן היצירות הופכות עם הזמן אף לבין לאומיות וחורגות הרבה מעבר לכוונות יוצריהן והופכות עם הזמן ל"גדולות" מהם.

בעוד שרגע היצירה הספציפי בו נוצרה יצירה כלשהיא הוא שריר וקיים ופעמים רבות אף מתוארך, הרי שהרגע בו הופכת יצירה מיצירתו האישית של האדם אשר יצר אותה לסוג של עניין ודבר הגדול אף ממנו, זהו כבר תאריך או הגדרה חמקמקה הרבה יותר.

יש הרואים את סימון "תאריך התפוגה" על בעלות קניין רוחני הנוגעת ליצירות ספרותיות ומוסיקאליות כעניין המביא לידי ביטוי את גישת המחוקק ואת התייחסתו הישירה של המחוקק לעניין גדלות היצירה ושייכותה הפומבית. חשוב גם להבין כי חוקי זכויות יוצרים הם עניין חדש למדי, במאות הקודמות, לא נתפסה בעלות על קניין רוחני כעניין ממשי. היוצרים היו מקבלים שכר מאת פטרוניהם על מנת ליצור ושכר העבודה הזה נתפס כמספק. חוקים הנוגעים לאופני השימוש בקניין רוחני הם לפיכך בעלי מסורת קצרה באופן יחסי במערכות החוקים של המדינות השונות, ולצערנו, ברבות מן המדינות עד היום אין כלל התייחסות לקניין רוחני.

לגבי משך הגבלת הבעלות על היצירה הרי שהעניין משתנה ממדינה למדינה, בעוד שבפולין קובע החוק את סיומה של הבעלות על היצירה לאחר 25 שנה ממותו של היוצר הרי שבארץ, 70 שנה צריכות לעבור מרגע מותו של היוצר ועד לתום תפוגת הבעלות של יורשיו על יצירתו.

כמה מן היוצרים  הפופולארים ביותר הם יוצרים אשר מכלול יצירתם נמצא בנחלת הכלל, בינהם המשוררת רחל, והמשורר ביאליק אשר מזמן מותם שלהם כבר עבר משך הזמן הנדרש בחוק וכעת כל איש כישר בעיני יעשה בנוגע ליצירות הללו ולשימושים בהם. הגם שעל פניו נדמה כי יש חוסר צדק מסויים בתקופת התפוגה הזו עלבעלות הקניין הרוחני של יורשי היוצרים הללו הרי שההכרה הלאומית לה זוכים יוצרים אלו וחשיבות המשך הקיום של יצירתם בתוך מכלול הזמר והתרבות העברי חשובה. חשובה עד כדי כך שלא ימנעו מלעשות בהם שימוש בעטיו של תשלום תמלוגים בגין השימושים ביצירות הללו.

לסיכום, לאחר בחינה של ממש בהיגיון המנחה את המחוקק ניתן לראות את התועלת שבכך. היורשים הישירים של יוצרי השירים ממשיכים להינות במשך תקופה סבירה מפירות היצירות וגם האינטרס הציבורי של שימור השימוש ביצירות והוכרה בחשיבות הערכית של אותן היצירות והצורך הלאומי של שימור השימוש בהם- שכלול של כל אלו יחדיו, מצביעים על היגיון הטמון במתן תאריך תפוגה וניכוס היצירה לטובת הכלל כולו.